שיתוף פעולה הוא ההפך מתחרות: איך הכוחות הזכרי והנקבי בתוכנו משפיעים על השותפויות שלנו ועל העולם , ואיך אני לומדת להיות אישה שלמה בעידן פטריאכלי
לפני כמה חודשים פגשתי בחורה מדהימה, יצאתי ממש פעורת פה מהפגישה איתה, נרגשת ומתלהבת. בפגישה סיפרה לי ד”ר גלית דיין את סיפור חיה המרתק, שמתחיל בבחירה להיוולד לשני הורים שכל אחד מהם מחזיק בדעה שונה והופכית לגבי דת, פרט שיתברר בהמשך חייה כמהותי להגדרת המרחב הרוחני בתוכה, וממשיך בסיפור מפתיע ומטלטל על הזוגיות שהיתה בה עד לפני מספר שנים.
המפגש הוביל אותי להענות לקריאה פנימית ולעסוק בנושא רגיש, מרתק, שכולנו שותפים בו כי הוא נושא של שותפות. הזמנתי את גלית להשתתף בכנס הפסיכולוגיה הרוחנית השנה ובכך קפצנו למים והפכנו גם אנחנו לשותפות. יחד הבנו שבאופן יותר מדוייק השותפות היא בין שני כוחות קוטביים, הזכרי והנקבי. זה בתוכנו, זה מסביבנו, זה בזוגיות, בעבודה, ובהיסטוריה שלנו.
ואפרופו היסטוריה נחזור לשותפתי לכנס, היא סיפרה לי, כפי שהיא מספרת בהרצאותיה, על העידנים הקודמים שהובילו לעידן הפטריאכלי העדכני, למי שירצה לשמוע עוד על ההיסטוריה אני ממש ממליצה שיגיע לפעילות שאנחנו עורכות יחד ב13 ביוני בתל אביב שזה סוג של פרומו לכנס בספטמבר, לשמוע אותה, ואנחנו פה נשאר בימינו אנו.
אנחנו כמעט ונושמים וגם נושמות (!) את ההירככיה בין הזכרים לנקבות. מדברים על זה בהבדלי שכר בין גברים לנשים וכמובן במערכות זוגיות. הפמיניסטיות ניסו לתקן, ולדעתי למרות הכוונות הטובות נוצרו עוד עיותים, כי יש משהו בפמיניזם שמנסה להפוך אותנו הנשים לגברים, ואנחנו לא, אנחנו לא גברים, אבל אנחנו בהחלט לא “פחות מ..” אף אחד.
נזכרתי בלימודים שלי בארה”ב. אני בכיתה של 200 תלמידים. המורה שלי ד”ר מרי הולניק שמלמדת יחד עם בעלה ד”ר רון הולניק, שניהם פסיכולוגים מעלה אותי על הבמה (לא אירוע שמתקיים הרבה, אני לא צפיתי בעוד מקרה דומה בשנתיים שלמדתי) ומבקשת ממני לומר בקול רם – “אני מספר 1” , אני אומרת ורועדת. מי שמכיר אותי מכיר בחורה יותר מרעידה מאשר רועדת. בחורה מרשימה שנראית חזקה, ופה היה לי אירוע מכונן והייתי חלשה, פחדתי אפילו. היא ביקשה ממני להצהיר על היותי מספר אחד אחרי ששיתפתי, בדמעות, את הכיתה בזה שהיה ברור לי שאני מספר 2 (במקרה הטוב) פשוט כי אני בת.
נולדתי לתוך עולם שבו ההגדרה הזו של בנים מעל בנות היתה מובנת מאליה. והנה אנחנו היום מנסות להתמודד עם התיקון של התיקון של עולם פוסט-פמיניסטי אבל עדיין עמוק בתוך הפטריאכליות.
קריירה ואמהות? עוד יעשו מחקרים על הדור שלנו. זה הרי לא באמת אפשרי להיות מצויינת בשניהם. ולא אכפת לי מה רואים בפייסבוק. הסטטיסטיקה האמיתית אצלי בקליניקה ,אני שומעת אלפי סיפורים אמיתיים כבר המון המון שנים. קשה לנו בזוגיות ובניהול המשפחה בעידן הנוכחי, גם הגברים וגם הנשים מתפרקים, חלק מפרקים משפחות והרבה פשוט מתפרקים מבפנים ומוצאים מפלט בפשרות כדי לשרוד את הקונפליקטים.
ומה עם הנקבה היקרה לכולנו? אמא שלנו, אמא אדמה. האם חשבתם פעם איך אנחנו אונסים אותה? כמה אגרסיביים אנחנו כלפי שפע האהבה הריפוי הזה שנקרא טבע. כמו אנושות זכרית שקיבלה זכות להפרות את האדמה הנקבית אנחנו לא מתחשבים בה, לא מקשיבים לה, ומשחיתים את גופה.
עכשיו אני עצובה שאני חושבת על זה. אבל זה סימן טוב שאני מודה שאני עצובה. פעם היה לי קשה יותר להביע רגש. כי רגש זה של בנות. ובנות הן חלשות ונחותות. אז היום כן חשוב לי להיות מחוברת לצד הנשי והרך שלי. אבל לא רק כי אני אישה. בעיקר כי אני שלמה. וגם אתם. אבל אני שלמה רק כאשר שני החלקים הקוטביים שבתוכי משתפים פעולה, הזכרי והנקבי , כאשר הם שניהם משלימים את העצמי שהוא אני. ושהם משתפים פעולה הכל זורם. ומה ההפף משיתוף פעולה? ההפך הוא תחרות. ראיתם פעם עץ ששני ענפים שלו מתחרים? משווים את עצמם אחד לשניה? כנראה שלא. גם אנחנו יצירי הטבע ולכן שיתוף הפעולה הוא טבעי ללב. השכל שמפחד, מגונן וחושד רוצה לנצח ולכן מחפש תחרות. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו. נחזור לסיפור השותפות.
מכיוון שחוויה חיצונית היא תמיד שיקוף של מציאות פנימית אז הביטוי של התחרות, הסמויה או הגלויה, בין הזכרי והנקבי מגיע מהתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו. אנחנו מתקשים בשותפיות עסקיות, זוגיות, ואפילו חברותיות. ככל שיש לנו עניין שחשוב לנו יותר כך קשה לנו יותר לנהל את שני החלקים הפנימיים האלה.
בברכת הרמוניה ושיתוף פעולה פנימי !
