אהבה בלי יכולת להתמסר היא רק דרמה.
אבל לרובנו יהיה קשה להבדיל בין אהבה טהורה למניפולציה רגשית, כי האנושות כולה כרגע די מכורה לדרמה.
לכולנו יש כמיהה עמוקה בתוכנו להתאחד, הכמיהה הזו מגיעה ממקור טהור, מהמהות שלנו כרוח. ואהבה היא הכוח שמניע אותנו לרצות להתקרב לאדם אחר, מתוך הזיכרון האחדותי הקדום. כשאנחנו בגוף פיזי זה תדר שמכשף אותנו והגוף שלנו מגיב בשחרור הורמונים כמו אוקסיטוצין, והתזמורת בלב מנגנת.
במקביל, במהלך הכניסה שלנו לעולם, תחילה דרך הגוף הפיזי שנוצר ברחם ואז בילדות שבה אנחנו בונים לעצמנו אישיות בהתאמה לתנאים מסביבנו, אנחנו גם מונעים מאנרגיה של פחד.
הפחד קשור למנגנון שדואג להישרדות, ומייצר מנגנוני הגנה.
הפרט החשוב שצריך לזכור הוא שאותה אישיות מגוננת שמטרתה הישרדות, משתמשת באותה אינטליגנציה שיש לנו באותו המוח!
זאת אומרת אפשר להגיד שהמוח גמיש, ואם לא “נשנה את דעתנו”, זאת אומרת אם לא נתכנת מחדש את השכל שפועל דרך המוח, נמשיך לא רק באותה דרך של הישרדות, אלא אפילו נשכלל את ההישרדות ככל שנהפוך למשכילים יותר במהלך החיים.
אז המקור שלנו הוא רוח או לב אם תרצו, ולכל מי שעשו אולטרסאונד בהריון יודעת שקודם יש לב, לב פועם שמסביבו מתחיל להתפתח בן אדם. והאדם הזה, שמגיע כדי “להלביש” את הלב באישיות, הוא המנגנון הראשון, או התוכנה הראשונה שמותקנת על המוח, השכל והחושים שלנו מתארגנים כדי להגן עלינו ולשרוד.
אם היום אנחנו לא מצליחים להתבונן באופן מודע על המנגנון, אנחנו חושבים שהוא זה מי שאנחנו. וככל שההזדהות עמוקה יותר לא “יעלה בדעתנו” להחליף אותו.
המנגנון חכם ככל שאנחנו חכמים.
גם מתי שאנשים מסוימים לומדים או אפילו מלמדים תוכן שמספר על עולם הרוח, זה לא אומר שהם החליפו תוכנה.
הטרנספורמציה היא ביישום של הלמידה. ומתי שאין יישום, חייבת להיות דרמה.
היישום כולל תהליך שבו מתבוננים באומץ על התבניות שנוצרו בילדות ונפגשים איתן כדי לתקן אותן. וזה אומר להגיד לילד או לילדה הפנימית שהם עשו עבודה נהדרת כדי לשרוד ועכשיו אתם אחראים, וזו ההתחלה של תהליך ההתפתחות, הלמידה את עצמנו, האבולוציה הרוחנית.
שני התדרים, אהבה ופחד, נוכחיים וחיוניים כל הזמן, אך נשמה שנותנת לפחד עדיין להיות דומיננטי יותר מהאהבה בוחרת להעסיק את עצמה בגירויים חיצוניים שיכולים להיות נעימים כי הם משחררים אדרנלין ואפילו אוקסיטוצין, אבל זה זמני.
כדי לאהוב באמת צריך להתמסר, ולקבל את עצמנו ואת החוויה האנושית כפי שהיא, להעריך את הדרך בתור מפה לראיה סימבולית של חיינו, ולא לקחת דברים באופן אישי.
אהבת אמת היא בהכרה שלנו במי שאנחנו באמת, ולאו דווקא בניסיון שכנוע של האני שאנחנו כאישיות לאהוב את העצמי שאנחנו או כל אדם אחר. אסטרטגיה יותר מתקדמת היא לכלול את האני והאישיות המגוננת בעצמי ולקחת אחריות על היצירה כולה.
ואז אנחנו לא זקוקים לדרמה, הדרמה רק ממלאה חורים, כי הטבע לא אוהב ואקום, אבל אם אנחנו מְלֵאִים בעצמנו הכול שלם, אנחנו גם ככה עשויים מאהבה.
הפסיכולוגיה הרוחנית עוסקת בהתמרה, וכיום כאשר המדע והתודעה הם אחד אנחנו יודעים להסביר בפשטות איך אפשר לשנות את דעתנו, ולהשתמש בחומרה שיש לנו – ובתוכה מוח ולב – לטובת ההתפתחות שלנו ולטובת אהבת אמת.
