בזמן האחרון מצאתי את עצמי מסבירה לכי מי שיכולתי שצריך לחשוב טוב טוב כמה כוח אנחנו נותנים לטכנולוגיה. זה קרה גם בעקבות ראיון שנתן גרג בריידן, שהוא חוקר תודעה שאני עוקבת אחריו, בראיון הוא דיבר על הנקודה המדויקת שבו אנחנו נמצאים בה כאנושות, ואיזה בחירה אנחנו חייבים לעשות.
כאשר כל אחד ואחת מאתנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת, אנחנו משפיעים על הבחירה הגלובלית שלנו כאנושות. ועל זה רציתי לדבר היום. ועל מערכת היחסים שלנו עם הטכנולוגיה שמשקפת במידה רבה את רעיון הבחירה.
מצד אחד אנחנו שומעים צעקה בתקשורת נגד המסכים. ואכן עודף זמן מסכים לילדים צעירים הוכח כמזיק לחשיבה, הגיוני. יחד עם זאת הילדים לומדים אנגלית, חוקרים את עולמם החיצוני דרך גוגל, והופכים להיות מאוד מיומנים בהקלדה ועבודה מול מחשב, מה שהם בוודאי יצטרכו בעתיד.
ואנחנו המבוגרים, האם הנייד שלנו כל כך מזיק כפי שחוששים כבר זמן רב? תלוי.
בנייד יש לנו מצד אחד הזדמנות להסחת דעת מתמידה, דרך אפליקציות של מדיות חברתיות שעוקבות אחרינו ומטרתם היא עסקית ולכן כנראה שהעיסוק בהן יכול להזיק אם הוא נעשה בצורה לא מידתית. הנזקים הם אמתיים, נזקים לדימוי העצמי, שהוא הנכס היקר ביותר שלנו, נוצרים יום יום באינסטוש.
ויחד עם זאת, יש לנו יכולת היום להקשיב למוסיקה איכותית במחיר שווה לכל נפש, לעשות מדיטציה, לצייר דרך המכשיר האישי, לשלוח ריפוי מרחוק, ולהישאר בקשר עם בני משפחה שגרים בחו”ל, חוויות שהן בעיקר מרפאות ומחזקות.
אבל לצורך הדיון שלנו אני רוצה לדבר על אפליקציה ניטרלית שכולנו מכירים, ועל השימוש הכפול בה. כשסיפרתי שאני מנסה להסביר להרבה אנשים את חשיבות הבחירה המושכלת בטכנולוגיה זו הדוגמא שנתתי.
WAZE. או בעברית צחה, וייז.
בתור בחורה בעלת חוש כיוון מינימלי, כמה שמחתי לתת את הכוח שלי לוייז. פתאום הטכנולוגיה הזו לכאורה מאוד חיזקה את היכולות האישיות שלי. אבל האם זה השפיע על החלק במוח שלי שגם ככה התקשה בהתמצאות במרחב? בוודאי שכן, תשמעו מה קרה לי.
הייתי בדרך ללמד במקום החדש שלנו שמרוחק כ25 דקות מתל אביב, למי שיודע את הדרך. היה גשם חזק, ומסיבות יוצאות דופן, גם ככה יצאתי מהבית יותר מאוחר ממה שתכננתי. אני יוצאת לדרך, שמה וייז. ומקבלת הודעה שאין חיבור לווייני. חשבתי שזו בטח תקלה אצלם בגלל הגשם. זכרתי מה הכביש הראשון שאני צריכה לקחת, כי כבר לימדתי שם כמה וכמה פעמים.
במעבר לכביש הראשי הבא עדיין אין חיבור, ומפה באמת אין לי מושג. אני לא יודעת איפה אני צריכה לרדת, אני רק יודעת שעוד מעט יגיעו 30 אנשים שיחכו רק לי, כאשר כל הציוד (ואני) נמצאים ברכב שלי, ובלי זה אין שיעור. בדיוק ברגע שאני שוקלת לרדת באיזה מחלף שאולי, כך חשבתי, היה זה שירדתי בו בעבר, מתקשר אלי הקולגה שלי ושואל אם הבאתי חלב.
הדבר היחיד שלא הבאתי היה חלב, ומיד תשומת הלב שלי היא לכך שאפילו לא יהיה לאנשים איך לשתות קפה, ובעודו אומר לי שלא אדאג שהוא ייסע להביא חלב, פספסתי את המחלף היחיד שהיה יכול להיות המושיע.
אני על כביש לא מוכר, מסביבי פקקים של חמישי אחר הצהריים, אני מנסה ללחוץ ולאתחל את הוייז, וכלום. יש איזו נקודה על המפה, והיא בכלל לא על הכביש. וגם תשומת הלב שלי כבר מפוזרת ממש. הבנתי שזה לא בטיחותי, וירדתי בנקודה הראשונה שיכולתי. בקצת יכולת חשיבה שנשארה לי, חשבתי שאחזור אחורה קצת, למרות שלא היה לי שמץ של מושג איפה אני.
עברתי לצד השני של המחלף דרך כביש מקומי בעיר לא ברורה, והבנתי שהלכתי רחוק מידי. לא בכביש, אלא בחיים שלי, נתתי יותר מידי כוח לטכנולוגיה. במקום לעזור לי, הפכתי תלויה בה. חוסר האונים, שלא אופייני לי, שטף אותי, עשיתי עוד צעד מיואש אחרון לנסות לנווט דרך גוגל מאפ וכשזה לא צלח עצרתי בצד ודיברתי עם אלוהים.
“עכשיו אני צריכה אותך”, “אתה רוצה לעזור לי?” “זה עכשיו!” והבטחתי לשים לב להתנהלות שלי עם הכוח שלי והאפשרות להעצים אותו. הבטחתי לא לתת לטכנולוגיה את האפשרות לבחור עבורי, אלא רק להיעזר בה לממש בחירות שכבר ברורות לי.
כל אחד ואחת מאתנו, וכולנו יחד כאנושות משתמשים בזכות שניתנה לנו להיות בכדור הארץ על ידי מימוש של בחירה. כל בחירה היא משמעותית, כי כל דבר שאנחנו אומרים או עושים (או לא עושים!) הוא מימוש של שימוש בכוח שלנו. במקרה הזה כוח אישי משול לעוצמה, באנגלית POWER.
ביכולתנו להשפיע על התפתחות הפלנטה ובוודאי על מצב ה”רוח” שלנו. האם לעזור לאחר שנמצא במצוקה? האם להתנדב לוועד ההורים בגן? האם כדאי לך להגיד לו מה אני מרגישה כלפיו? האם הדירה שבדיוק מצאתם היא זו שאתם צריכים לעבור אליה?
יש תשובות לכל השאלות האלה, והתשובות תמיד נמצאות בלב בזמן אמת. אבל האם מתי שאנחנו שומעים את התשובה אנחנו מקשיבים לעצמנו? זה כבר סיפור אחר. את מערכת היחסים בין הלב ובין המוח רק מתחילים לחשוף דרך המדע, ואנחנו נלמד יחד איך לחזק את מערכת היחסים החשובה הזו.
לשמחתי הרבה, אני מטפחת את מערכת היחסים הזו כבר תקופה, וכך אכן יצאנו מהכביש המקומי לכביש הראשי, אלוהים ואני, ומיד ראיתי שלט “בארות יצחק”, זה היה הכביש לשם! בלי פניות נוספות, כמו תמיד אלוהים יצא איתי גבר. ואל תיקחו את זה בקטע שוביניסטי, זה פשוט תכונה כזאת נהדרת שלו, להיות פה עבורי תמיד.
הגעתי 20 דקות לפני תחילת השיעור, הצוות פרק את הציוד והתחלנו כרגיל. ואני חשבתי על כל הפעמים שנתתי את הדוגמא הזו שמתי שאנחנו נותנים כוח לוייז אנחנו מאבדים את היכולת הזו בתוכנו. וכדאי פשוט לשים לב שאנחנו משתמשים בקדמה הטכנולוגית לחיזוק העצמי שלנו ולא להחלשת היכולת האנושית. וכמובן שההשלכות לשימוש מהסוג הזה בטכנולוגיה הן הרבה יותר מרחיקות לכת, זו רק דוגמא, אבל אחת שהפכה לסצנה אמתית בחיים שלי. אולי כדי שאכתוב עליה, ואזהיר את כולנו.
