מה למדתי במקדש בקמבודיה
לפני שבועיים זכיתי שוב לבקר במקדשי אנקור שבעיר סיאם ריפ שבקמבודיה. הפעם הגעתי עם כוונה להקשיב לעצמי ולהנות מהחוויה , בעיקר אחרי שביקרתי בכמה מהמקדשים המדהימים האלה עם מדריך בעבר, כבר הכרתי את ההקשרים ההיסטוריים ולא הייתי צריכה לחלוק את המרחב שלי עם עוד אדם.
אני שמחה לחלוק פה את התובנות שקיבלתי בזכות זה שפשוט הקשבתי. מי שמכיר אותי יגיד עלי בטח שאני מאוד פרקטית ומכוונת מטרה. ואכן אני ברוב המקרים משיגה את המטרות שלי.
השאלה היא מה הערך של השגת מטרות ובאיזה מחיר ? זה מה שעלה במפגש שלי עם עצמי במקדש. השאלה שעלתה די מהר היא האם ברגע שלקחתי את הזמן הזה להיות במקדש, זה חשוב שאגיע לחלק הכי גבוה בו? די מוקדם לתוך הביקור נתקלתי בכמה אתגרים פיזיים שלא צפיתי בטיפוס והצעידה (המקדש בנוי מכמה קומות כאשר כל אחת מסמלת דרגה רוחנית גבוהה יותר) והייתי בנקודה של החלטה.
היה חם, היה לי קשה ללכת, והקומה הגבוהה ביותר היתה סגורה למבקרים בשל חג בודהיסטי שחל באותו היום. יכולתי להתבאס או להבין שהאתגרים הם חלק מהביקור, שהם בעצם חלק מההדרכה שלי. בחרתי לסמוך על הרוח שהובילה אותי דווקא ביום הזה לשם, ולהבין שכך בדיוק זה היה אמור להיות.
הקשבתי, הלכתי, צילמתי, וכל מה שקרה מהרגעים האלה והלאה היה קסום ומרהיב בצורה בלתי רגילה. מה שאני משתפת פה בהמשך הוא המסרים שקיבלתי תוך כדי ההליכה וההתבוננות שלי במתרחש.
כששואלים אותי מה זאת פסיכולוגיה רוחנית, הרבה פעמים אני מזכירה את אחד המפתחות המרכזיים שמובילים את הטכנולוגיה הזו ששינתה את חיי שהוא “חוויה חיצונית היא תמיד שיקוף של מציאות פנימית”.
המשמעות של האמירה הזו היא שבעצם העבודה שלנו היא פנימית. שהמיומנות שלנו היא בניהול התודעה, ניהול העצמי, הרגשות, המחשבות ולאו דווקא בניהול מטרות חיצוניות. אבל כמה זה קשה כשאנחנו לכודים בתוך גוף פיזי שכל חמשת החושים שלו מכוונים החוצה ולא פנימה? התשובה היא שזה בפועל לא תמיד מאוד קל, לפחות לא לי. אני רואה משהו בחוץ, אני רוצה אותו, אני מניחה שאני יכולה להשיג אותו, ואני לפעמים שוכחת שרוב מה שנדרש ממני הוא להציב כוונה ולעבוד על הורדת המחסומים שנמצאים ביני לבין מה שאני רוצה.
הפיתוי הוא לנסות להשיג את מה שמסמל את הערך הזה ברמה הפיזית, אם זה שפע זה יכול להיות כסף, אם זו שלווה זו יכולה להיות חופשה ואם זו אהבה זה יכול להתפרש על ידי השכל כזוגיות, חום זה משפחה, חופש זו עצמאות, וכן הלאה וכן הלאה.
ובכן, הלאה לאן?
אנחנו רצים קדימה למרות שאין לאן להגיע.
אין גובה שהוא מספיק גבוה.
בקומה הכי גבוהה בחומר יש עוד מבנה דומה לזו התחתונה.
מי שנותן לו את הכוח היא האמונה.
יש רק רוח במדרגה גבוהה
חומר הוא תמיד באותה מדרגה.
מה ששלנו יחכה לנו
יחזר אחרינו
יחזור אלינו.
לכן העבודה היא בעיקר עם כוונה.
הדרך חשובה מהמטרה.
המטרות הן אשליה
הדרך היא החיים עצמם.
שאלתי את עצמי האם אני מקשיבה לעצמי ? האם אני מתחשבת בי ובקצב הפנימי שלי ? התבהר לי שאהבה עצמית היא הקשבה עצמית.
השלווה שמתקיימת בתוכי ועצם הווייתי במרחב הפנימי השליו מאפשרת את החוויה החיצונית שבו. ראיתי שכל הדרכים פתוחות לפני.
והכי חשוב זה שאין לאן לרוץ. הדרך יפה ומעניינת, וכדי לעבור אותה צריך ממש להיות בה, ולא רק לחלוף על פניה. כמו המשפט הידוע wake up and smell the flowers זה ממש ככה , להתעורר. מה זו התעוררות רוחנית? הפסיכולוגיה הרוחנית לא רואה בהארה מאורע חד פעמי, אלא התעוררות מתמשכת, תהליכית אל מי שאנחנו באמת. וכל זאת דרך הסרת המכשולים שניצבים בנינו ובין כל מה שאנחנו כמהים אליו.
אנחנו תמיד יודעים את הדרך ותמיד יש מי שעוזר. נקבל מה שאנחנו צריכים ממלאכים בצד הדרך
אבל צריך לשים לב! יש גם פיתויים בצד הדרך
הפחד והשיפוט מחלישים האמונה מרפאה ומחזקת
הכל זורם כל הזמן …וכל מקום הוא בית.
הבנתי שאני צריכה רק ללכת בדרך שלי, רק ללכת בה והכל ניתן לי ללא תמורה. למדתי שזה בסדר לתכנן אך הרוח תמיד מובילה לכן כל תוצאה היא נכונה. אנחנו ממשיכים ללכת בדרך למרות שאין לאן להגיע. זה נשמע מוזר מפרספקטיבה אנושית, אבל אנחנו לא אנושיים, אנחנו נשמות שחוות חוויה אנושית, ולכן הדרך היא החיים. דרכי היא דרך של אמונה. לא של דת או חוק חיצוני, מידות פנימיות של יושרה הן מה שמוביל אותי. אני חושבת שעל מנת שנתקדם בתור אנושות זה יהיה איכשהוא חייב להיות מהפנים החוצה. ממקום שבו כל אינדיבידואל לא יזדקק למערכת מוסר חיצונית, אלא יפעל מתוך הכרת הטוב ורצון אמיתי. כי עולם מודע מתחיל באנשים מודעים.
