לפי הפסיכולוגיה הרוחנית, כולנו נשמות שעוברות חוויה אנושית ורק אנחנו אלה שמחליטים מה לעשות עם הכח שיש בידינו – לטוב ולרע. איך זה בדיוק קשור לחשבון נפש? ולמי בכלל צריך לסלוח ביום כיפור? מדריך לחיים נטולי חרדות
נפש וחשבון, שני מושגים שנראה שהם מעולמות שונים – מצד אחד חשבון, המדע הכי מדויק שיש, ומצד שני עולם הנפש, פסיכולוגיה, המדע שמתעסק באדם. אבל הקשר בניהם הוא בדיוק התהליך המדהים של “חשבון נפש”, כי גם לנפש יש חוקים ועקרונות המובילים אותה.
נתחיל מזה שעל פי הפסיכולוגיה הרוחנית אנחנו לא בני אדם עם נשמות, אלא נשמות שעוברות חוויה אנושית. הסיפור של כל אחד ואחת מאתנו מתחיל עוד לפני הלידה הפיזית, עם ההחלטה להגיע לכאן לכדור הארץ ולהתחיל את המסלול הרוחני של החוויה האנושית הנוכחית. פעם בשנה, לפחות, בתקופה הכל כך חשובה הזו, אנחנו מבקשים “לחשב” את ההתקדמות שלנו על המסלול הרוחני.
כדור הארץ הוא מקום של התפתחות. לאחר הבחירה האמיצה להגיע הנה המשכנו לבחור בפעולות שונות, בהתנהגויות, בגישה לחיים ובעצם החלטנו איך להשתמש בכוח שיש לנו – לטוב ולרע. לפני שנולדנו, בחרנו הורים, אחים, בני זוג משמעותיים, מקום לידה ונסיבות חיים שיאפשרו לנו להתקדם על המסלול הרוחני – יאפשרו, לא יכריחו, כי כמו שאמר רבי עקיבא “הכל כתוב והרשות נתונה”. תמיד שואלים אותי לגבי נסיבות מאתגרות, האם גם אותן בחרנו? כמו גירושים, לדוגמה? או לאבד חלילה אדם אהוב בטרם עת? להיוולד עם נכות או מחלה?
סטרס זה אשליה
אני מבינה שקשה לענות על השאלות האלה בחיוב, אבל אם לפחות שוקלים את האופציה, שאכן אלה בחירות ולא גורל, זוכים בעוצמה אותנטית אדירה ויוצאים ממעגל הקורבנות. כך הדבר גם למשל במערכות יחסים משמעותיות. אם מישהי נמצאת במערכת יחסים עם בחור איתו היא הייתה רוצה להקים משפחה וישנה פרידה זה יכול להרגיש מאוד כואב. אבל אם יש לה חוזה נשמתי איתו, שיהיו להם ילדים יחד – אין דאגה החוזה יתקיים, ואם לא, הרי להישאר יחד עבור זה, זה בזבוז זמן.
בקבלה שלנו את מה שהסכמנו לו בכתיבת החוזה הרוחני אנחנו גם לוקחים אחריות על הבחירות שלנו פה. והבחירות הן בעיקר התגובות, או חוסר התגובה שלנו לאירועים. מתי בפעם האחרונה הרגשתם הכרת תודה? נכון שזה שונה מלהרגיש בסטרס? סטרס הוא חיים באשליה, פחד מהעתיד או חרטה על העבר. לעומת זאת, הכרת תודה היא הכרה במה שיש פה עכשיו. אלה בחירות שהרשות להן נתונה.
ומלבד הדואליות המוכרת של נכון או לא נכון, טוב או רע, אנחנו גם יודעים ש:
1. כישלון הוא לא תמיד רע
2. הצלחה היא לא תמיד אושר
3. משבר גם יכול להיות חוויה חיובית
פה, בכדור הארץ, עמוק בתוך החוויה האנושית אנחנו כאמור ממשיכים לבחור כל הזמן. ההתקדמות היא כמו רקמה שלמה. יש דיון מתמיד בין הנשמה שתתווה לנו את הרקמה הזו כמפה פוטנציאלית להתפתחות, ובין החלק האנושי בנו – מולו עומדים פיתויים רבים ובחירות יומיומיות הנעשות מתוך אינטרסים שונים.
כן, פוטנציאל תמיד מונח על הכף, אך הוא לא תמיד הוא ממומש. למשל, יכול להיות שיש לי פוטנציאל לחלות במחלה מסוימת (יש שיגדירו זאת גם כגנטיקה), אבל אם אני בוחרת בשלווה, בסליחה ובהודיה, ואז הגוף הפיזי שלי לא יפתח את המחלה ולכן לא יממש את הפוטנציאל. מצד שני, יש לנו פוטנציאל להתפתחות חיובית מתמדת, לדוגמה, לא לפחד ולפתוח את הלב כשפוגשים מישהו או מישהי המעוררים את הפוטנציאל הזה. אבל אם מתנגדים ומפחדים הוא נשאר רק כאופציה.
לדוגמה, אם בחשבון הנפש שלי גיליתי שכשלא הקשבתי לעצמי נגרמה לי עוגמת נפש, וכאשר לקחתי דברים באופן אישי זה היה כי לא הייתי מספיק אמיצה, אני יכולה להציב כוונה חיובית וטהורה להמשך. חשבו על דוגמה כזו אצלכם – ההצהרה יכולה להיות: “אני מתכוון להקשיב לעצמי יותר ולהיות כמה שיותר אמיץ בבחירות שלי מתוך אמונה בעצמי ובבורא עולם”.
סליחה – אבל מעצמנו
ואי אפשר לדבר על יום כיפור ועל חשבון נפש בלי לדבר על סליחה. הפסיכולוגיה הרוחנית רואה בסליחה כלי אדיר לריפוי. אם ביהדות אנחנו מדברים על כך שאדם מבקש סליחה מחבריו ולאחר מכן מאלוהיו, הפסיכולוגיה הרוחנית מעמיקה ומלמדת אותנו איך לבקש סליחה מעצמנו. אנחנו מבקשים סליחה על שיפוטים ששפטנו את עצמנו ובכך פותחים את הלב ומאפשרים ריפוי. הבסיס לכך הוא שכל פרשנות שלילית שאנו שמים על עצמנו מכבידה על הנפש, מונעת התפתחות ובסופו של דבר מייצרת סרטס ומחלות.
הפורמט לסליחה עצמית על שיפוטים הוא די פשוט: “אני סולח/ת לעצמי על כך ששפטתי את עצמי (או מישהו אחר) כטיפשה, מכוערת, פחדנית וכו'”. למה צריך לסלוח לעצמנו ולא לאחרים? הכל קשור להשלכה. אנחנו לא מסוגלים לראות את העולם אלא רק דרך המודעות שלנו, כך שאם שפטתי אדם אחר ככל דבר שלילי אני גם שופטת על כך את עצמי.
למשל, אם הייתם פוגעניים מדי כלפי מישהו, קרוב לוודאי שתחושו עכשיו רגשות אשם, שהם מטען רגשי כבד. חלק מחשבון הנפש הוא היחס שלנו לאחרים, והיות ואנחנו מתייחסים לאחרים בדיוק כפי שאנחנו מתייחסים לעצמנו, ההצהרה שלנו תכלול אותנו: “אני מתכוון לעשות כמיטב יכולתי להביע את עצמי בצורה מכבדת ומתחשבת כלפי עצמי וכלפי כל אדם”. שימו לב שאין פה ציפייה שלא יעלו קונפליקטים או אתגרים, אלא שהביטוי שלי בתוך כל מצב יהיה מתוך כבוד והתחשבות.
אני מאחלת לנו שנפתח דף חדש בשנה החדשה, וזכרו: בכל מקום שאנחנו מפנים בו פסולת רגשית, כמו שיפוטים שליליים, מתפנה עוד מקום לאהבה, שווה לא?
