מצד אחד, סלחו לעצמכם על העובדה שאתם שופטים את בן הזוג, ומצד שני, שמרו על ענייניות. כאשר מערכת יחסים מתפרקת, זה עצוב. חשוב להתאמץ שהתהליך לא יהפוך לחוויה רעה
בקיץ אנשים מתגרשים יותר. לפני כמה שנים אני הייתי חלק מהסטטיסטיקה הזאת, ואני שמחה שזה מה שבחרתי לעשות. עם זאת חשוב לי להדגיש: אין פה המלצה לגירושים. אם יש אפשרות להישאר ביחד – זה שווה את המאמץ. אצלנו, לפחות לתפיסתי, זה לא היה המצב, אך גיליתי שכוונה שמגיעה מתוך אהבה כמו גם תכנון של הצעד הזה יכולים להוביל לפרידה קלה יותר ואף לחיים “משותפים” טובים בהרבה ממה שהיו חיי הנישואים. אם עושים את זה נכון – הגירושים לא חייבים להיות חוויה רעה.
מדובר, ללא ספק, בהחלטה המורכבת שלקחתי בחיי. נדרשו הרבה אורך רוח, מחשבה והכלה כדי ליישם אותה. כאשת מקצוע – החלטתי ליצור מדריך למתגרשת המתחילה (למה דווקא מתגרשת? כי הסטטיסטיקה מראה שרוב מי שיוזמות גירושים הן הנשים. אבל הטקסט בהחלט פונה לשני המינים).
כבר למעלה מעשר שנים שאני עובדת עם אנשים, ולמדתי לזהות שני דפוסים שחוזרים על עצמם. הראשון: מי שנמצאים בזוגיות לא טובה ובכל זאת נשארים בה 10, 20 ו-30 שנה – אנשים כאלה עזרו לי להבין שיש דברים שעדיף להתייחס אליהם במלוא הכנות אחרי 5 שנים של נישואין, מאשר להתחרט כל החיים.
הדפוס השני הוא של אנשים שהתגרשו ולא לגמרי נרפאו מהטראומה. תמיד ראיתי את הכאב בעיניים שלהם, את האשמה, הבושה והצריבה שהותיר בהם פירוק המשפחה. במיוחד בארץ יש איזו אמונה שלהקים משפחה ולהישאר בה בכל מחיר זה ערך עליון. אז אני רוצה להגיד שערך עליון זו אהבה. כל השאר זה עיוות תפיסתי.
במקרה שלי, תהליך הגירושים עצמו לקח כשנה, מהרגע שהבנתי שאין ברירה אלא להיפרד ועד שיצאנו יחד, ביחסים חמים, מהרבנות. לכל אורך התהליך אני הייתי צריכה להאמין ולהתמסר למה שעמד על הפרק, וזה כרוך בוויתורים: אני ויתרתי על אח או אחות ביולוגים לילד שלי, נשים אחרות צריכות לוותר הרבה פעמים על רמת חיים, כסף או כל דבר אחר שקשה לוותר עליו. אבל פה נכנסת האמונה לתמונה: אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים ואז מה שאמור לקרות קורה.
ואם כבר מתגרשים זה גם ככה עצוב, מה דעתכם על לפרק משפחה בכבוד? בשלום?
כך תעשי זאת נכון
1. סלחו לעצמכן על שיפוטים שאתן שופטות את בן הזוג אם אפשר אפילו לפני הפרידה. שיפוטים הם פרשנות שגורמת לכן רגש שלילי. אם הוא קמצן וזה מוציא אותך מדעתך זה שיפוט. אם היא קטנונית וזה מקפיץ לך את כל הפיוזים אז זה שיפוט. איך סולחים? לא סולחים לאדם סולחים על השיפוט. לדוגמא: “אני סולחת לעצמי על ששפטתי את משה כקמצן” או “אני סולח לעצמי על כך ששפטתי את דנה כקטנונית” וכו’. כי האמת היא שהפרשנות השלילית הזו היא מה שקושר אותנו בקשרים רעילים עם הסביבה, לא חייבים להסכים עם התנהגויות אבל לשפוט אותן פשוט מזיק לנו לבריאות.
2. מהרגע שלקחת החלטה, עשי את המיטב כדי לא להזדהות עם הרגשות של בני המשפחה האחרים. הזדהות עם בן הזוג וכמובן עם הילדים היא מקום טבעי שאנחנו נמשכים אליו, אך זה לא מקום מקדם. רחמים על הילדים ימנעו ממך להיות חזקה בניהול מהלך חשוב שכזה, ולא פחות חשוב, ימנעו מהם לגדול עם אמא שלמה עם עצמה, מאושרת וחופשיה. אם בן הזוג מפחד להיפרד ומבקש להישאר יחד בכל מחיר אך את החלטת שהמחיר יקר מידי – תוכלי להיות שם כאוזן קשבת. ההמלצה היא להביע חמלה אבל לא להזדהות.
3. התייעצי עם אנשי מקצוע ולמדי מהן האפשרויות הטובות ביותר עבורך. מכיוון שרוב המתגרשים עושים זאת בפעם הראשונה, סביר שישנם פרטים שלא ידועים לך על התהליך והצד המשפטי שלו. קחי מקרובים המלצות על אנשי מקצוע טובים כדי לא להשען על עצות סרק בזמן משבר ובמקביל ללמוד את הנושא בצורה אחראית.
4. השארי בקשר עם בן זוגך. להשאר בקשר זה לפעמים אומר לא לדבר כמה ימים אלא רק להתבונן ולנסות להבין מה עובר עליו (כאמור – בלי להזדהות), ולפעמים זה אומר לשבת לפגישה משפחתית כל יום. יש נטיה טבעית בשלב הזה לא לתקשר עם בן הזוג ולדבר עליו מאחורי הגב עם חברים או בני משפחה אחרים. המנעי מכך! כבדי את הבחירה הראשונית שלך בו כבן זוג גם אם החלטת לשנות את דעתך וזכרי שמי שעוסק בשליליות מעמיס על עצמו את אותה האנרגיה, ובוודאי אם יש ילדים משותפים – אז מדובר במערכת יחסים שלא נגמרת אלא רק משנה פאזה.
5. היי עניינית. מכיוון שמדובר במשבר משפחתי ובכאב שהוא גם קולקטיבי וגם אישי של כל אחת מהדמויות, קל מאוד ללכת לאיבוד ולשכוח מה הייתה הכוונה המקורית. האתגר הוא להשאר נאמנה להחלטה שלך למרות שיהיו דעות שונות ויעלו בך רגשות שונים בזמן התהליך. הרעיון הוא להתחיל את התהליך אחרי שכבר אפשרת לכל הרגשות האלה לעלות ובחנת אותם ואת המסר שלהם, אבל אם כבר החלטת שהפתרון הוא פרידה היי עניינית והתקדמי ברמה מעשית באופן אפקטיבי ככל הניתן.
6. זכרי שאומץ רגשי ואמונה הם הדלק לתהליך. זו אולי פיסת האינפורמציה שתהיה הכי ערטילאית עבור חלק מהקוראות בתחילה אך היא ההכוונה החשובה מכולן. אומץ רגשי הוא אבן הבניין של הדימוי העצמי. אנשים שמצליחים להגשים את מטרותיהם בעולם מצליחים למרות הפחד ולא בהעדרו. ברגע שהחלטת להתקדם אל תאפשרי לפחדים כמו מה יהיה בעתיד או מה יגידו או איך תסדרי להחליש אותך. האמיני בעצמך והאמיני בעולם כמקום מיטיב.
לדעתי, מספיק שיש מבוגר אחד שמנהל את הפרידה בצורה נבונה, וכל פרידה יכולה להיות יפה. הסיבה שזה נגמר לא טוב אצל הרבה אנשים היא שהם עושים פעולה חיצונית, אבל פעולה חיצונית לא יכולה לבטל חוויה רגשית קשה, צריך לעבוד על שני המישורים, ועדיף קודם לעשות עבודה רגשית ורק אחר כך לגשת לפרידה המעשית.
ועוד מילה אחרונה על ילדים. זה לא באמת עוזר להם שנשארים ביחד בשבילם, זה עוזר אולי להורים לא להתמודד עם הפחדים שלהם, אבל ילדים מרגישים את האמת, ואם האמת היא שהזוגיות נגמרה – הם יודעים את זה לפעמים אפילו לפניכם, ההורים. לילדים יש מסלול ייחודי משלהם על כדור הארץ ויש לכבד אותו. לפעמים המסלול כולל גם הורים גרושים או חלילה חולים או נעדרים. אנחנו לא יודעים באמת מה הבחירה הנשמתית שלהם ולא יכולים לשפוט אותה במובנים של טוב-או-רע. מה שבטוח הוא שלילדים טוב לגדול עם הורים כמה שיותר מאושרים, חופשיים, שלווים ושלמים עם עצמם.
הורה ואדם שאוהב את עצמו מספיק כדי להיות אמיץ ולקחת החלטות מייטיבות, גם במקרים מורכבים, הוא דוגמא אישית הכי טובה שיכולה להיות. אין כל ערך בצמצום של עצמנו, בויתור על מה שחשוב לנו או בהכנעות לפחדים כדי להשאר נאמן לערך חיצוני כלשהוא, גם ערך המשפחה.
