רציתי לדבר על כל עניין וירוס הקורונה, גנב הדעת התורן, ואולי לא רק הדעת.
אבל כדי לדבר על התפיסה הפסיכולוגית רוחנית בהקשר הזה צריך טיפה רקע.
השאלה הכי חשובה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בימים האלה ובכלל, היא לאן האנרגיה שלנו הולכת?
בגדול, רוב האנרגיה שלנו הולכת למחשבות ולרגשות, באנרגיה שנותרת אנחנו משתמשים ברמה הפיזית.
מחשבות ורגשות שמכווצים אותנו, גורמים לנו להרגיש מפוחדים, לחשוש מהעתיד או להצטער על העבר, גוזלים מאיתנו הרבה אנרגיה.
מחשבות ורגשות שמרחיבים אותנו, פותחים את הלב ומבטיחים לנו עתיד מזהיר הם אלה המעניקים לנו אנרגיה.
אנחנו מסתכלים פה על שני עולמות קוטביים, שניהם חלק מהעולם שלנו בכדור הארץ שהוא במהותו עולם של בחירה.
קוטב של פחד, שהוא הסבא רבא של כל הרגשות שאנחנו מכנים שליליים.
וקוטב האהבה של כל התדרים שמרגישים כחופש, שלווה, נועם, יצירתיות, סוג התחושות שאפשר להגיד שאין יותר או פחות מהם, שהם הרגשה חובקת, שלמה, מלאה, ובעיקר הופכת אותנו למאושרים.
בקוטב הפחד מיוצג האני, הנפרד, המופרד מהכלל.
בקוטב האהבה ישנו העצמי, השלם, המאוחד עם הבריאה שהוא חלק ממנה.
ומה כל זה קשור לקורונה?
ישנו רעיון שנחת בכדור הארץ. הסינים אומרים שהביאו אותו עטלפים. ובכל מקרה הוא הגיע, וזה לא כל כך משנה מי הביא אותו. אנחנו משכנו אותו בתודעה הגלובלית, לכן הוא כאן.
הרעיון הוא וירוס, שיכול להדביק, וגורם לתמותה באופן מתון. אבל מה? הוא לא מוכר. האנושות פוגשת בו בפעם הראשונה.
אי וודאות זה דבר שקוטב הפחד לא יודע להתמודד איתו. זה קוטב שדוגל בשליטה. זה חלק בנו שחושב “אם אוכל לשלוט בנסיבות החיים יהיה לי טוב” או ליתר דיוק “לא יהיה לי רע, ולא אחווה רגשות שליליים”.
מי שבוחר לתפוס את העולם בפריזמת האני הנפרד, האסטרטגיה שלו היא הפחד, תפקידה הישרדות, והמנטרה שלה הוא “מה שהיה הוא שיהיה”. המטרה שלה היא להגן על ההישרדות של הגוף האינדיבידואלי, ובכל מחיר. החושים שהיא משתמשת בהם הם חמשת החושים הפיסיים.
מי שבוחר לתפוס את העולם בפריזמת העצמי השלם, המאוחד. האסטרטגיה שלה היא חמלה, תפקידה היא התפתחות, המנטרה שלה היא “כמו באחד, כך בכול”. המטרה שלה היא לשתף פעולה עם הכלל, לטובת ההפריה והשגשוג שלה ושל כל חלקיה. החושים בהם היא משתמשת הם החושים ה”על טבעיים”, כמו אינטואיציה. למרות שהם כמובן מאוד טבעיים, אבל הם לא קונקרטיים.
ומה שהכי מקסים הוא שהחלק הזה בנו מקבל ואפילו מברך את אי הוודאות, מתוך הכרה עמוקה שאין לנו שליטה ולעולם לא תהיה לנו, שאנחנו מוכנים לקבל את זה ובעצם לאפשר לחיים לקרות דרכנו, משרתי האחדות, במקום לנסות לחיות בכוח השכל שהוא מאוד צר.
אז רעיון הלא מוכר או הלא נודע שהווירוס הזה הגיע לזרוע, מעמיד אותנו במבחן פשוט.
איפה אנחנו עומדים מבחינת הבחירה שלנו כאנושות?
אנחנו רואים שרוב האנשים, בין אם ממשלות שחושדות זו בזו, ארגונים שמטרתם כלכלית שמתחרים זה בזה כדי למצוא פתרון, וכמובן אנשים שמפחדים, נראים כמי שבוחרים בפריזמת ההישרדות או הפחד.
עניין המסכות שהוא המרכיב המאוד סימבולי של המגפה הזו, מראה לנו שאנשים בוחרים להסתיר את פניהם, ולהימנע כמובן ממגע ומקרבה מתוך שתי הנחות:
1.הם צריכים להגן על עצמם מפני האחר (הישרדות)
2. אין להם את הכוח להבריא את הגוף שלהם
אין ספק שעצם המצאת החיסונים עזרה לאנושות לשרוד, אבל האם היום אנחנו בנקודה שאותה המצאה גאונית מונעת מאתנו להתפתח?
ברגע שאנחנו נותנים את הכוח שלנו לאפשרות לריפוי לגורם חיצוני, שכרגע הוא יכול להיות חיסון או תרופה, שמנוהלים על ידי מנגנונים שיש להם המון אינטרסים אחרים מלבד לרפא אותנו, אנחנו מאבדים יכולות טבעיות (!) כן, טבעיות, שנולדנו איתן, לרפא את עצמנו.
ועכשיו מה שנוצר הוא דרמה. דרמה היא התבשיל שבישלה תודעת הפחד. והנה המסכות, והנה הנפרדות, והנה אנחנו לבד.
כל כוח שאנחנו נותנים לגורם חיצוני הוא כוח שאנחנו מוותרים עליו כנכס שלנו. והיום, יותר מאי פעם, נמצאת האנושות מול הבחירה הקריטית הזו, האם נתאחד, ונפרה זה את זו, נשתף פעולות, נאהב ונרפא את עצמנו? או האם נסתחרר בספירלת הפחד והדרמה פשוט כי ככה אמרו בטלוויזיה ?