אני משתפת אתכם בחוויה הכי משמעותית שחוויתי כבר 17 שנה. וכמו כל הדברים הטובים היא הגיעה כהפתעה גמורה. כשנרשמתי לסדנה של ד”ר ג’ו דיספנזה (המכונה גם “הבחור הבלונדיני מהבליפ”) אני מבחינתי נרשמתי לסדנת מדיטציה. אפילו כשהבחורה מהביטוח נסיעות שאלה אותי אם להרחיב לספורט אתגרי עניתי בבטחון שלא צריך, אני הרי נוסעת לסדנת מדיטציה וברור שאהיה כל הזמן באולם הכנסים.
במחשבה שניה יתכן שיכולתי כבר לחשוב שדברים הולכים להתפתח שונה ממה שחשבתי כאשר שלחו לנו קישור “למדיטצית הליכה” לקראת הנסיעה, או אולי מתי שד”ר ג’ו דיבר כל הזמן על האומץ לצעוד אל הלא הנודע, או אולי אפילו באוטובוס שהוביל אותנו אל הלא נודע יכולתי לחשוב על זה…
אבל לא, לא הבנתי עד לרגע האחרון, או בעצם אחרי האחרון כי מתי שהבנתי כבר מעשית לא היתה דרך חזרה.
אוטובוס? איך הגענו לאוטובוס? לא אמרתי שאני הולכת להיות באולם הכנסים כל הזמן?
אז זה מה שקרה:
ביום הראשון מתוך שבוע באמת היינו באולם כנסים, אני ועוד 1000 משתתפים, חילקו אותנו ל12 קבוצות,ואני הייתי בקבוצה שנבחרה לעלות על האוטובוס שיקח אותנו אל הלא נודע כך הודיע לפתע המנחה. אז אני ועוד כ 80 אנשים עוזבים את אולם הסדנאות בשני אוטובוסים וד”ר ג’ו אומר “אל תדאגו אני אהיה איתכם בדרך” ואנחנו מקבלים קישור לטלפון, מורידים אותו למכשירים ומקשיבים למדיטציה בדרך. ואני תחת ההנחה שאנחנו יוצאים לעשות את מדיטצית הליכה, הרי כבר שלחו לנו אותה לפני הסדנה ,זה הכי רחוק שדמיינתי שיוציאו אותי משטח הנוחות. חשבתי לעצמי “קל”, “כיף”, “נהיה בטבע” ואפילו לא הבחנתי שבמדיטציית ההכנה באוטובוס דובר על “להשאר על המסלול גם אם יש אתגרים” ,זה ברור חשבתי “זה לא קל להשאר מרוכזים במדיטציה”.
אחרי בערך 20 דקות הגענו לפארק, והיו שם חבלים בגבהים שונים, היו אנשים שלא אהבו את עניין הגובה בלשון המעטה! אבל לי אין פחד גבהים.
ראש הקבוצה אמר “תבחרו את רמת הקושי שתרצו לעמוד בה יש 1, 2 ו- 3” רמת קושי? חשבתי פחחחח אני לא מפחדת מגבהים, אז זה לא נראה כזה קשה, יחד עם זאת הייתי זהירה ואמרתי 2 , רק כי הבנתי שיש פה בכל זאת עניין פיסי ולא מזמן היתה לי איזו בעיה עם הרגל אז ליתר בטחון אמרתי 2 ולא 3. זה פרט חשוב בסיפור. הקול בראש שלי עשה חישוב שהסתבר להיות מאוד לא מבוסס שהרגליים הן אלה שיעזרו לי לצלוח את האתגר.
עד כאן אני שמחה, יש שמש בשמיים ואני בחברה טובה…ואז עלינו על המתקן (אחרי הדרכה קצרה, קסדה וכו’…)
המתקן הוא מרובע, ואני בשלב הזה בצעד השני או השלישי שלי בעשירית מתוך החלק הראשון מתוך ארבעה. מה שקורה לי ברגע הזה הוא שאני מבינה, או אולי רק הקול בראש שלי אומר לי שוב אמירה לא מבוססת אבל אני מקבלת אותה כאמירה טוטלית, “זה הידיים”, מה??? צריך להשתמש בידיים, לא ברגליים… מה?
ואז כמו דומינו של אמונות שנופלות זו על גבה של זו יש מפולת ענקית אצלי בראש שמתחילה ב”אין לי מספיק כוח בידיים”, ממשיכה ל”עשיתי טעות בחישוב של הקושי” ומסתיימת ב”אני חייבת לרדת , עכשיו!”, ו”אני לא יכולה לעשות את זה!”
בואו עכשיו נפתח זום החוצה על הסיטואציה כולה. שני גברים לפני על המתקן, אחד מנענע את החבלים הלא יציבים גם ככה בצורה פראית כי קשה לו ללכת עליהם, ועוד שתי נשים מאחורי מצחקקות ורוצות להתקדם בבטחון על החבלים שנראה שלא איימו עליהן מאוד, ועוד אנשים כנראה לפני או אחרי על המסלול אבל זה מה שאני הייתי ערה לו.
ואני רוצה לרדת!!!
אבל אי אפשר, או אולי טכנית זה אפשרי אבל זו תהיה דרמה ענקית כי כולנו מחוברים למתקן בכבל בטחון זה אחר זה ואי אפשר לעקוף או לתת למישהו לעקוף אותך, אז אם פתאום אני מתעקשת לרדת זה יהיה עם סוג של סיוע חיצוני שגם לא היה זמין וגם אנחנו בגובה כמה מטרים מהאדמה כך שפשוט זה לא יהיה.
אחרי שאני מעדכנת את ראש הצוות שעומדת מתחתי ומעודדת אותי להמשיך ש”זה ממש מאתגר עבורי!” (שימו לב שעדיין שמרתי על שפה אימונית אז כנראה שלא איבדתי את הראש לגמרי) אני מחשבת שאני אסיים רק את החלק הראשון מתוך ארבע ואז ארד, אז אני מצליחה להכיל את המחשבה שאני בכל זאת אשרוד רבע מהמסלול. וקשה לי.
בעיקר אני מבינה שקשה לי כי איבדתי המון כוח ברגע שהקול שלי בראש החליש אותי ואמר לי בצורה נחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות את זה.
אני מגיעה לחלק היציב הפצפון שמחבר בין החלק הראשון לשני במתקן, המקום שבו תכננתי לרדת, ואז ראש הצוות שעודדה אותי לאורך כל הדרך שבה התקדמתי בקושי אומרת לי “אבל אין פה סולם”, ומזכירה לי שאנחנו לא יכולים לצפות מעצמנו לא להחליק מהמסלול אבל אנחנו רוצים לחזור אליו תמיד.
והיא אומרת לי “תשארי על המסלול”, ואני מתחילה למתן את הקול בראש שלי ועושה החלטה להצליח. אפשר להגיד במידה רבה שמי שעשתה את ההחלטה הזו היא לא מישהי שאני הכרתי ממש עד אז.
אני שהכרתי עד אז יותר הייתי בקטע של להצליח בלי להתאמץ, ופה מאמץ היה בהחלט חלק ניכר מהחוויה. אני מצליחה בכוחות המדודלים שנשארו לי לייצר תכנית פעולה. אני מעדכנת את הבחורות הקשוחות שמאחורי שאני הולכת לעכב אותנו ולעצור מידי פעם לנוח על החבלים, ואני מודיעה בצורה חדה לראש הצוות שהיא נשארת פה מתחתי לעזור לי לבחור אסטרטגיה נכונה בכל פעם שהמסלול הפתלתל משנה את המבנה בין הקרשים והחבלים שתלויים בצורה שמשתנה כל הזמן במסלול המאתגר הזה.
ואחרי זמן לא ידוע אני מצליחה, בניגוד לכל מה שהקול אמר לי, להגיע לסוף המסלול. וברגע הזה קורה הקסם. רגע מזוקק שבו משתנה פרדיגמה. מהרגע הזה אני לא מאמינה לי יותר. הייתי בטוחה ממש שאני לא יכולה לעשות את זה ובכל זאת הצלחתי! זהו. האישיות שלי השתנתה.
מעכשיו ההחלטות שלי יהיו מבוססות על עמידה באתגרים ולא על התחמקות מהם
ואז אני נזכרת במדבקה האחרונה שהדפסתי לבית הספר לאימון שכתוב עליה “אנחנו לא צריכים להאמין לכל מה שאנחנו חושבים”.
