שלום עם עצמי

הבלוג של דלית אליהו | מאמנת לחיים

יכול לעניין אתכם גם

חשבו מסלול מחדש

חשבו מסלול מחדש

לפי הפסיכולוגיה הרוחנית, כולנו נשמות שעוברות חוויה אנושית ורק אנחנו אלה שמחליטים מה לעשות עם

בלוג - מאסטרי

עוצמה אותנטית

עוצמה אותנטית, היא מקור בלתי נדלה ליצירתיות, להתפתחות ולצמיחה. זו אנרגיה שזורמת כל הזמן ביקום

אם יש משהו שתמיד רציתי בשבילי זה להיות בשלום עם עצמי.

אבל מה שהבנתי מהר מאוד הוא שבשביל להגשים משהו צריך להבין מה הוא בכלל.

פעם ראשונה שביקשתי בקול רם שלווה היתה באוקטובר בשנת 2001 , אני זוכרת כי זה היה במסגרת לימודי פסיכולוגיה רוחנית בארה"ב ואמרו לנו לבחור איכות. המורה העבירה מדיטציה עם דמיון מודרך, אני לא ראיתי כלום בדמיוני (עד היום נדיר שזו טכניקה שעובדת אצלי) ונכנסתי ללחץ !!! לכאורה היינו אמורים ללכת על החוף או משהו כזה ולמצוא תיבה ובתיבה תהיה האיכות שאנחנו רוצים על מנת לשפר את חיינו.

אז אני כאמור ממש לא הייתי בחוף, ורק הרגשתי כשלון שלא הצליח לי התרגיל והרמתי את היד במצוקה והמורה ניגשה אלי ושאלה אותי "למה באת ללמוד פה?" , "מה היית הכי רוצה שיהיה לך בחיים שאין לך כיום?" התשובה היתה ברורה, אמרתי "שלווה!", זה היה בתקופה שחוויתי בה התקפי פניקה ורמות הסטרס אצלי (תעוקה צריך להגיד בעברית : ) ) עלו על גדותיהם.

חזרתי הביתה עם האיכות החדשה. סוג התרגול הזה של 'עבודה עם איכות' הוא תרגול קלאסי של פסיכולוגיה רוחנית וזה תרגול של שנה עד שהאיכות מוטמעת. כבר בחודש הראשון הבנתי שאני לא יכולה, למרות הרצון העז, לעבוד עם האיכות הזו. פשוט כי אין לי מושג מה זה אומר. אנשים שלווים לא היו אצלי אפילו בדימיון. תמיד היה משהו שמטריד אותי. גם אם לא התקף פניקה, אז סוג של מחשבה מטרידה, או חרדה כללית, או סתם שיפוט של עצמי כלא מספיק משהו…אף פעם לא היה שקט בראש שלי (להוציא זמן של להיות בהתמכרות אבל זה גם לבלוג אחר , כי דרמה, סמים, סוכר וסקס יתנו הפוגה זמנית, לכן אנחנו כל כך מכורים להם).

לא ידעתי בכלל מה הוא שלום.

אני יודעת שאני לא מגזימה ולא ממציאה אם אני אומרת שרוב האנשים חיים ברעש התותחים הרועמים בראש שלהם. אני פוגשת כל כך הרבה אנשים, יפים, מצליחים, חכמים,רגישים, ורק שהם מדברים איתי אנחנו פותחים את זה שהם סובלים מחשיבה שיפוטית, אמונות מחלישות שחופרות להם וחרדות. בזכות זה שאני יודעת שאני גם הייתי שם ושזו לא גזרת גורל אני ממש רוצה לעזור לכולנו להיות במקום אחר. איזו שטות להמשיך לחיות בתוך ראש שכועס עלינו ושופט אותנו ואת הסביבה, וכמה חבל לתת לאמונה מחלישה שנולדה בגיל הילדות להמשיך וללוות אותנו בצמצום הרווחה וההגשמה כבוגרים.

בשנה השניה של הלימודים היה לנו פרוייקט שנקרא 'היסטוריה של אהבה' ואני כתבתי את ההיסטוריה שלי עם הכותרת "מלחמה ושלום". כדי להגיע לשלום הייתי צריכה להכיר בזה שבעצם הכרתי את עצמי רק במלחמה. בטח שזה גם קשור לזה שנולדתי סמוך למלחמת יום הכיפורים, אבל ת'כלס פה יש מלחמה כל הזמן. בחוויה שלי בישראל הרבה יותר ברור לי מה זאת מלחמה ובכלל לא היה לי ברור בזמנו איך מרגיש שלום. וכלל ראשון בהגשמה או שצריך שדה אלקטרו-מגנטי (של מחשבות ורגשות) כדי להגשים ולא רק הבנה. שדה שגם כדי להגשים אותו ברמה החברתית צריך מסה קריטית של אינדיבידואלים שיכירו אותו.

נחזור אלי בשנת 2001. ויתרתי על האיכות, ובחרתי איכות אחרת שהיתה יותר ברורה לי. היא היתה אומץ, וגם פה יש סיפור שלם אבל זה לבלוג אחר, הגשמתי אותה בגדול. חיי השתנו לבלי הכר. לאיכות של שלווה (PEACE) ושלום, שזו בעצם אותה מילה באנגלית, מעניין, לא? חזרתי אחרי 5 שנים ועבדתי איתה.

היום אני מודה על כך שאני יודעת מהו שלום עם עצמי. יודעת בדיוק מה זה להיות שלווה. שאלה שחוזרת על עצמה אלי היא "את לא מתעצבנת יותר?" , והתשובה היא , ברור שאני כן מתעצבנת! וגם נעצבת, וגם מתוסכלת וחווה את כל הרגשות במלואם, וטוב שכך ; ) אבל הבסיס המחשבתי שלי הוא שלום עם עצמי, ולשם אני חוזרת בדרך כלל כבר מהר מאוד.

במקום שהיה רק מדבר, בניתי בית. ואני מטפחת אותו במהלך השנים. המקום הוא השקט אצלי בראש. בית שבו נובעת יצירתיות, וגרים בו אושר וחופש. נכון שעדיין אני יוצאת למסעות, לעיתים נועזים, מחוץ לבית. אבל אני יודעת שיש לי לאן לחזור.

לסמוך עלי זה שלום עם עצמי.

אני מאחלת לכולנו להיות יותר טובים לעצמנו ושלמים עם עצמנו ממה שהיינו אתמול או לפני שנה. 

דברו אלינו אנחנו מקשיבים